חדשות

במלוא שנה לאחיזתו של נורי אלעוקבי באדמות כפרו באזור אל-עראקיב בנגב, ותביעתו לבטל את צוו ההפקעה ולהחזיר את האדמה לבעליה, יארגן פורום הכרה ביום שבת 14 לאפריל 2007, סמינר מיוחד שיוקדש לנושאים הקשורים בתובנות הכלליות למאבקים החברתיים של בודדים, במטרה להעניק לפעילים הקהילתיים כלים שיעזרו להם לפתח את כישוריהם ולשדרג את המאבקים הציבוריים בהם הם מעורבים.

הסמינר יתקיים על אדמת אל-עראקיב, במקום שבו יושב נורי מזה שנה על אדמת שבטו. התוכנית תכלול סדנאות בתחומים שונים הקשורים למאבקים החברתיים של בודדים, בכלל, המצב המשפטי, התקשורת, הלובי המקומי והבינלאומי, הרחבת הבסיס הקהילתי ושיתופי פעולה בינארגוניים.

בארגון הסדנאות והגשת הרצאות ישתתפו עמוס גבירץ (פורום הכרה), יונתן פולק (אנרכיסטים נגד החומה), אילן סבן/סנדי קידר, יוסי אלגזי, פנינה פירסטון, אילן יונאי, רוני קאופמן, וליד יאסין, יאסר אל-עוקבי, עדי דגן, מוחמד יונס, נורית חג'ג' וסיגל הרוש.

בפתח הסמינר יציג נורי אלעוקבי את המאבק באל-עראקיב, ומוחמד אבו דעוף, יו"ר אגודת הארבעים, יציג את שלבי המאבק שמנהלת אגודת הארבעים למען הכרה בכפרים הערביים הלא מוכרים. כמו כן ישתתף חררדו  לייבנר שיציג הביטים  עקרוניים במדיניות ובמאבק. עטייה אלאעסם, רכז אגודת הארבעים בנגב יפתח וינחה את ישיבת הפתיחה.  ובסוף היום יסוכמו הדיונים וההמלצות.

חומר רקע על בני אל-עוקבי ואל-ערקיב

בני שבט אל עוקבי חיו על אדמותיהם באל עראקיב (כתשעה עשר אלף דונם) ועיבדו אותן במשך דורות רבים. בשנת 1951 הודיע הצבא לשיח' אל עוקבי כי על השבט לעבור לאזור חורה, הנמצא כעשרים ק"מ מזרחה, בטענה שזה נעשה "מטעמי בטחון". לבני השבט הובטח כי יוכלו לחזור לאדמותיהם כעבור שישה חודשים, אולם ההבטחה לא קוימה מעולם. בשנת 1953 נחקק 'חוק רכישת מקרקעין' אשר אפשר להפקיע אדמות בלתי מיושבות לרשות המדינה. מכיוון שבני שבט אל עוקבי הועברו ממקום מושבם, הופקעה גם אדמתם באל עראקיב ונרשמה על שם 'רשות הפיתוח'. בחורה חיים בני השבט עד היום בתנאים קשים ולמרות שהשלטונות הם שהעבירו אותם לשם, הכפר שלהם נחשב כ"בלתי מוכר" ואינו זוכה לשירותים כגון חשמל, פינוי אשפה, דרכי גישה ומערכת ביוב ובתיהם מיועדים להריסה.

לפני שנה הקים נורי אלעוקבי, יו"ר האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים, ובן השבט אוהל מחאה על אדמות כפרו, והתיישב בו ותובע להחזיר את בני השבט אל אדמתם. למרות כל התנכלויות השלטונות, המשטרה, אנשי המנהלת וזרועות אחרים, שכללו הריסת האוהל מספר פעמים והחרמת רכבו הפרטי, ממשיך נורי לנהל מאבק עיקש למען השגת הזכות הבסיסית של בני שבט אלעוקבי, לחזור ולחיות על אדמתם.

פורום הכרה שתמך בצעד זה וארגן מספר פעילויות במקום, קורא לכל המעוניינים להשתתף בסמינר.

משלחת אקדמאיים שוודים ביקרה בזבידאת ואום אלסחאלי שלישי, 23 דצמבר 2008 13:41 מנהל במסגרת שיתוף הפעילה בין אגודת הארבעים והמרכז השוודי בירושלים, ביקרה משלחת של אקדמאיים וסטודנטים משוודיה באגודת הארבעים במטרה ללמוד על בעיית הכפרים הבלתי מוכרים ומאבק האגודה למען הכרה בכפרים הערביים הלא מוכרים וחיבורם לשירותים ולתשתיות.   חברי המשלחת ביקרו בישובים הבלתי מוכרים אום אלסחאלי ובזבידאת,…עוד   הושק סניף של ק"ח כללית בדמידה שלישי, 23 דצמבר 2008 13:39 מנהל בטקס חגיגי ובהשתתפות תושבי הכפר, אורחים ו נציגי ק"ח כללית, הושק בכפר דמידה, ביום ה' 26.04.07, הסניף הראשון של קופת חולים כללית. בטקס נאמו מנכ"ל ק"ח כללית זאב וירנבראנט, מנהל מחוז הצפון בק"ח אילי כהן, יו"ר הועד המקומי בדמידה מוחמד אבו דעוף, מנהל סניף ק"ח בכפר ד. אברהים חוג'יראת, והמנהל הרפואי באזור נצרת, ד. כורזום טנוס.	בשבת 14.04: סמינר באל-עראקיב על המאבקים החברתיים של בודדים שלישי, 23 דצמבר 2008 13:38 מנהל
אדמות שבט אלעוקבי בנגב (בצהוב)
הכפר הלא מוכר של שבט אלעוקבי

מוסטפא אבו-הלאל, המוחתאר הבלתי-מוכתר של הכפר הקטן דאר אל-חנון, הצטחק למשמע השאלה. "כשאני חושב על זה, זאת באמת הפעם הראשונה שאני זוכר שבאים הנה בולדוזרים כדי לבנות ולא כדי להרוס", השיב האיש, שבמשך עשרות שנים מנהל מאבק מנומס לקבל הכרה בכפר מרשויות המדינה. "הגיע הזמן לעשות את זה, גם אם אומרים לנו שזה לא חוקי".
שני בולדוזרים ומכונה גדולה לפיזור זפת טירטרו מאחורי אבו-הלאל ביום חמישי שעבר. הם עסקו בסלילת קטע קצר מכביש הגישה לכפר, הנמצא סמוך ליישוב קציר בוואדי ערה. סביב הציוד ההנדסי הכבד, שנשכר בכספי תרומות שאסף ארגון השלום היהודי-הערבי "תעאיוש" (חיים בצוותא), התרוצצו פעילי הארגון, מצוידים במגרפות. הפעילים היהודים והערבים פיזרו את האספלט הטרי במהירות, מתאמצים לקבוע עובדות בשטח בניגוד לצו מניעה שהוציאה נגדם הוועדה האזורית לתכנון ובנייה.

תושבי דאר אל-חנון, תריסר משפחות שהתעקשו לדחות כל הסדר שהוצע להן בעבר כדי לפנות את קרקעותיהן, טוענים שקטע הכביש שזופת נמצא כולו בתוך שטח אדמותיהם הפרטיות. לכן, הם אומרים, מותר להם לעשות בו ככל העולה על רוחם. ראש המועצה האזורית מנשה, אילן שדה, שבתחומה נמצא דאר אל-חנון, אומר שגם אם העבודות נעשות באדמות פרטיות הן אינן חוקיות; אסור לבנות או לסלול ביישוב כלשהו בניגוד לתוכנית המתאר. לדאר אל-חנון, כמו לכל 140 הכפרים הבלתי מוכרים בישראל, אין תוכנית מתאר. רשמית, הם אינם קיימים כלל.

מסקרים שעשתה "אגודת הארבעים", ארגון השדולה למען הכפרים הבלתי מוכרים, כ-70 אלף ערבים חיו בכפרים בלתי מוכרים לפני 13 שנים. היום מעריכים את מספרם בכמאה אלף. הם נאבקים לשרוד ומנועים מלהתפתח, מתחננים לקבל שירותים בסיסיים מהמדינה. רוב תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, כ-80%, הם בדווים המתגוררים בכ-110 יישובים לא מוכרים בנגב.

בצפון המדינה ובמרכזה מנו חברי אגודת הארבעים 32 כפרים לא מוכרים. רובם הגדול של היישובים הללו נוסדו לפני קום המדינה. מיעוט קטן מביניהם הם יישובים שהתהוו מיד אחרי מלחמת 1948, בידי "פליטים פנימיים" (הידועים בכינוי "נוכחים נפקדים"), שפונו מבתיהם במלחמה וחיפשו מקום אחר לשבת בו.

דאר אל-חנון נוסד בשנות ה-20. אביו של מוסטפא אבו-הלאל, חוסיין, בא באותה תקופה ממצרים לפלשתינה ביחד עם שלושה מאחיו. הם התיישבו ליד ערערה והקימו חמולה, שהיום היא אחת הגדולות באזור. חוסיין שוטט בסביבה ומצא אזור יפהפה, ממערב לערערה, שממנו נשקף הנוף הפסטורלי של עמק עירון. באביב מתכסה האזור במרבד פרחים. אבו-הלאל רכש כ-250 דונם מאדמות הסביבה, והקים בית קטן על ראש הגבעה הפרחונית ביותר. למקום הוא קרא דאר אל-חנון, שפירושו "משכן הפרחים". הוא נשא שתי נשים, הוליד שישה בנים ושמונה בנות, שתל זיתים, זרע עדשים וירקות, ונפטר בשיבה טובה ב-1957. ששת בניו בנו בתים סביבו, והיום גרים שם חלק מהבנים, הנכדים והנינים. אחרים, שלא יכלו לעמוד בלחץ השלטונות להתפנות, הסכימו להסדר פיצויים שהציע להם מינהל מקרקעי ישראל, ועברו להתגורר בערערה ובכפר קרע הסמוכים.

מוסטפא אבו-הלאל אומר שלא יתפנה בעד שום הון שבעולם. "זאת האדמה שלי. כאן נולדתי. כאן גדלתי. לקום בבוקר ולראות את הנוף הזה - זה מה שעושה לי את החיים. בשבילי כל מקום אחר יהיה חשוך". דברים ברוח זו הוא אמר מאז ומתמיד לנציגים של השלטון, ואלה, לדבריו, אמרו לו לחכות בסבלנות. בסוף הוא יקבל הכרה, הם אמרו.

באמצע שנות ה-80, מספר אבו-הלאל, קיבלו התושבים הוראה להקפיא את הבנייה תמורת הבטחה לנסות להסדיר את מעמד היישוב. הם הסכימו. באותה תקופה קמה קציר השכנה. "ראינו איך עושים להם תשתיות. שותלים עצים, דשאים, פרחים. לנו אפילו שילוט לא סידרו". דרך העפר המאולתרת המובילה ליישוב מתפצלת מכביש הגישה לקציר, בפנייה חדה וללא כל שילוט. היא מתפתלת בינות חורש טבעי, ליד מטע אבוקדו. שביל העפר מסתיים ברחבה שאותה זיפתו התושבים ביום חמישי שעבר, בסיוע אנשי "תעאיוש", בניגוד לחוק.

ב-1986 הגישה המועצה האזורית מנשה תוכנית מתאר לכפר הקטן לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בחדרה. התוכנית נדחתה. "אמרו לנו: תחכו בסבלנות. נגיש ערעור, ננסה שוב", מספר אבו-הלאל. "תמיד היינו ילדים טובים. ישבנו, חיכינו. לפני שנתיים שוב הגשנו תוכנית מתאר. עכשיו דורשים מאתנו תיקונים. שאלות ביחס לאשפה, ביוב. סחבת. עשרים שנה אנחנו שותקים וכלום לא קורה". באמצע השנה שעברה יצאו התושבים להפגנה מנומסת בכביש ואדי ערה. הניפו כרזות. עצרו לידם תושבים מקציר הסמוכה, שחלקם הגדול כלל לא ידעו על קיומם, במרחק של קילומטר או שניים מהבתים המערביים של קציר. "שאלו אותנו מה הבעיה. אמרו 'באמת זה לא בסדר', ונסעו. לא קרה כלום", מספר אבו-הלאל.

באוקטובר נפל האסימון

אירועי אוקטובר שעבר גרמו לפוליטיזציה של רבים בציבור הערבי, שלא התעניינו בפוליטיקה בעבר. הם הקשיחו וחידדו עמדות של רבים מקרב הערבים בישראל. האירועים עשו משהו גם לאבו-הלאל ולקומץ בני משפחתו, תושבי דאר אל-חנון, שמעולם לא היו אנשים פוליטיים. "באוקטובר הבנו שבמדינה הזאת, אם אתה שקט אתה אוכל אותה. ראינו את הפרצוף האמיתי של המדינה מול הערבים: הורגים אותך, עושים לך דברים רעים, ואומרים לך לחכות"

באוקטובר, אומר אבו-הלאל, נפל לו האסימון. "הבנתי שהדרך היחידה היא לקום ולקחת את הזכויות שלי בכוח. זהו זה. גמרנו להיות ילדים טובים. אם ימשיכו לסחוב אותנו ולא יתנו לנו רישיונות בנייה, נבנה בלי רשיונות. נהיה עברייני בנייה. עשרים שנה זה מספיק זמן לחכות. עכשיו, אחרי אוקטובר, אנחנו גם לא רוצים שהמדינה תשקיע בנו. אפילו גרוש. לא צריך. רק שיכירו בי כדי שאני אוכל לבנות על אדמתי. זה הכל. שירותים אני לא צריך מהמדינה. אני אסתדר לבד"

כבר שנים שתושבי דאר אל-חנון, כמו תושבי הכפרים הלא מוכרים האחרים, מאלתרים שירותים בסיסיים. מים הם קונים מן המועצה של ערערה, באמצעות צינור שהניחו כבר לפני שנים. מועצת ערערה הסכימה גם להעניק להם שירותי חינוך, אף על פי שהכפר נמצא בתוך גבולות השיפוט של המועצה האזורית מנשה.

החשמל שבו משתמשים התושבים הוא על טהרת האנרגיה הסולארית. לוחות לקליטת קרני השמש, המותקנים על גגותיהם של תריסר הבתים בכפר, מחוברים למנגנון שממיר את אנרגיית החום לאנרגיה חשמלית, וזו ממלאת מצבר גדול. למצבר מחברים התושבים מכשירים חסכוניים בחשמל. במכונות כביסה, בתנורי חימום או אפייה חשמליים או במקררים גדולים אי אפשר להשתמש כאן. התושבים התרגלו. מחזיקים רק אוכל טרי, מכבסים ביד, אופים בתנורי גז, ובחורף מחממים בעץ]
ביוב אין. משתמשים בבורות ספיגה. בחלק מהבתים אין חדרי שירותים, והתושבים מפחדים לבנות כדי שלא יוציאו צווי הריסה על בתיהם. אמנה אבו-הילאל, למשל, גרה עם בעלה ושלושת ילדיה בבית של שלושה חדרים, בלי בית שימוש. "אנחנו יוצאים החוצה בשביל הצרכים. גם בחורף", היא מספרת]

מחנה העבודה ההתנדבותי של פעילי "תעאיוש" בדאר אל-חנון בסוף השבוע שעבר היה הפעולה הגדולה והמורכבת ביותר של הארגון עד כה. הפעילים סייעו בסלילת הכביש ובשיפור חזותו של הכפר, והקימו גם גן משחקים לילדים, עם נדנדות וארגז חול ומתקנים אחרים. הם בילו שם שלושה לילות, שבהם התקיימו גם מופעים והרצאות. הפעילות הזו בולטת על רקע המיעוט היחסי בפעילויות משותפות של יהודים וערבים בשנה האחרונה. "עניין הכפרים הלא-מוכרים חשוב לנו במיוחד כי הוא תמצית של מלחמת המדינה נגד אזרחיה, באמצעות בולדוזרים ובתי משפט, טפסים ופקידים", הסביר ההיסטוריון גדי אלגזי, ממקימי הארגון. "במקום לעשות שיחות נפש על זהות, החלטנו לעבוד ביחד כדי להבליט את היותנו אזרחים שווים ולשבור את המחיצות בין יהודים לערבים".

גם ארגון תעאיוש הוא תולדה של אירועי אוקטובר. "בעיני זו תנועה שקמה כדי לפעול לשוויון אזרחי בישראל", אמרה יסמין הלוי, גם היא מן המייסדים, ששימשה מעין קמב"צית בארגון הפעילות בדאר אל-חנון. "הרעיון הראשוני היה להקים רשת קשר של אנשים, שיוכלו לצאת ולעשות משהו בזמן אמת, אם שוב יהיה משבר דומה". לא קל לקיים ארגון יהודי-ערבי אחרי השבר של אוקטובר, היא אמרה. בעיקר קשה לעניין צעירים ערבים בעבודה משותפת עם יהודים. "הם מתוסכלים, ממורמרים. נשבר להם להסתובב בלי שפם ולדבר ב-ר' רפה כדי שנאהב אותם. אלה אנשים שמרגישים שברגע האמת ירו בהם. בשבילם נגמרו ימי הדוקי]
"דוקי", קיצור מלגלג של "דו-קיום", הוא כינוי גנאי שהיום משתמשים בו פעילים בתחום הדיאלוג היהודי-ערבי כדי לתאר את המסד השטחי והשברירי שעליו הושתתו בעבר היוזמות לקירוב לבבות בין יהודים וערבים. היום, כדי לרתום צעירים ערבים לפעול בצוותא עם יהודים, יש להציג את הפעולה המשותפת כחלק ממאבק. השיח הפוליטי הערבי בישראל, מאז אוקטובר אשתקד, הוא שיח של מאבק. ואפילו "תעאיוש", תנועת שמאל מובהקת שמגדירה עצמה לא כתנועת שלום אלא כתנועה למאבק יהודי-ערבי, ואשר מסוגלת להציג קבלות על מאבק כזה, נאלצת להתאמץ כדי לשכנע את הדור המפוכח של הערבים בישראל שהיא אינה חלק מן הסדר הישן, שהיה קיים בין יהודים לערבים עד לאוקטובר שעבר]

הארץ 23/08/01